פסק-דין בתיק ת"א 57045-08

בישיבת היום, 25.12.11, ניתן פסק דין הדוחה את התביעה שכנגד, אשר הוגשה בתיק זה.

כמו כן, ניתן פסק דין כנגד הנתבעים 1 ו-2 בתביעה העיקרית, מחמת היעדר התייצבות.

נותר לדון בעניינו של הנתבע 3. במישור זה, ובהתאם למוסכם מראש בין הצדדים, סיכם כל צד את עמדתו בקצרה. לאחר ששמעתי את סיכומי הצדדים, ועל פי המוסכם, הנני לפסוק בסכסוך שבין התובעות מצד אחד, לבין הנתבע 3 מצד שני.

התובעת 1 הינה חברה שעיסוקה קבלת זיכיונות לשימוש במותגים בינלאומיים במוצרים. נתבעת 1 עוסקת בייצור מוצרים שונים, כגון: בובות, כריות, נעלי בית וכו'. נתבעים 2 ו-3 הינם דירקטורים ובעלי מניות בנתבעת 1. תובעת 2 היא חברה שהקימו ביחד התובעת 1 והנתבעת 1. על פי הסכם בין התובעת 1 לבין הנתבעת 1, מיום 2.9.07, הוקמה התובעת 2, אשר אמורה לעסוק בייצור, שיווק ומכירה של מוצרים ממותגים במיתוג של דמויות מתוך סרטוני ילדים.

לטענת התובעות, התברר להן כי הנתבעים, אשר במחסניהם אוכסנו המוצרים, החלו מוכרים את המוצרים בעצמם, ללא העברת תקבולי המכירות לתובעת 2. בין היתר, מנעו הנתבעים מהתובעות מכירת מוצרי החברה ללקוח צרפתי, ועל רקע זה הוגשה התביעה הנוכחית, כולל בקשה לצו מניעה זמני. הנתבעים סיכלו את הצו המבוקש, בכך ששלחו את הסחורה לספרד, ראו פרוטוקול ישיבת יום 5.1.09. הנתבעים שילמו את הסך של 32,020 דולר ארה"ב שהיו אמורים לשלם עפ"י ההסכם, רק ביום 14.10.09 ולאחר נקיטת הליכים משפטיים. מאז אוקטובר 2008, נמכרו ושווקו מוצרי החברה ע"י הנתבעים לבדם, ללקוחות שונים, הכל בניגוד להסכם.

התובעות טוענות כי לתובעת 2 היתה בעלות בלעדית במכירת כל מוצרי התובעת 1 והנתבעת 1, בכל מדינות הייצוא הנזכרות בהסכם, ובעלות בלעדית במכירת המוצרים הממותגים בישראל. הצדדים היו אמורים להעמיד כספים והלוואת בעלים בסך כולל של עד 150,000 דולר ארה"ב כל אחד, הכל לפי ההסכם. ברם, הנתבעים מעולם לא העבירו לתובעת 2 את סכום ההשקעה הנדרש והמתחייב הזה. הנתבעים מכרו בישראל ובחו"ל מוצרים ממותגים של חברת קומפי, אך לא העבירו מאומה לתובעת 2. לכן, סבורות התובעות כי יש לחייב את הנתבעים באחריות הפיננסית. את הנתבעת 1 יש לחייב מכוח מעשיה, ואת הנתבעים 2 ו-3 מכוח אחריותם כדירקטורים. ככל שהנתבעת 1 אינה סולבנטית, מתחדד הצורך בחיוב האישי של הנתבעים 2 ו-3. התובעות מפרטות כי קיימים הפרשים בין המלאי שהוצא ובין הדוחות של הנתבעת 1. קיימים חובות של התובעת 1 של תשלומים לחברת ויאקום עבור רישיונות, תשלומים לוורנר ברוס עבור רישיונות. חוב לחברת השילוח רות-קארגו, חוב לחברת השילוח מושיקו הובלות, וכל זה במסגרת התביעה. הנתבעים גם נדרשו למסור חשבונות על ההתקשרויות שנעשו מאמצע 2008, דבר שלא נעשה. התובעות עותרות, אפוא, למתן הסעד המבוקש - חיובו האישי של הנתבע 3 בסך של 341,793 ש"ח נכון להיום. הן מדגישות כי סכום זה עדיין לא מגיע כדי ההתחייבות החוזית של הנתבעים, לפיה היה על הנתבעת 1 להעביר מימון לפעילות החברה עד לסכום של 150,000 דולר.

הנתבע 3 מצידו, טרח להתייצב לישיבת היום וטען, כי אין להשית עליו אחריות אישית לחובותיה של הנתבעת 1 ולהתחייבויות כלפי התובעות או מי מהן. הוא חזר והדגיש, כי ההסכם מיום 2.9.07 נחתם בין החברות, התובעת 1 והנתבעת 1. הוא ציין כי אמנם פעל כדירקטור, אולם לא טיפל כלל ועיקר בענייני הכספים בחברה זו. לדבריו, מי שעסק בענייני הכספים היה הדירקטור השני בנתבעת 1, מר יחיאל יוסף אלמלן, נתבע 2 בתביעה זו. נתבע זה אף לא טרח להתייצב לישיבת היום וניתן נגדו פסק דין בהיעדר התייצבות.

הנתבע 3 ציין כי אין להשית עליו אחריות אישית, מפני שתפקידו כדירקטור התמצה בעיצוב המוצרים ולא בטיפול בענייני הכספים. לטענתו, ההתקשרות בין החברות מצאה את סיומה עוד בחורף 2009. הכספים שהנתבעת 1 היתה אמורה להעביר כבר הועברו. אשר למתן חשבונות, עניין זה נתון לשליטתה הבלעדית של הנתבעת 1, המצויה על סף הליכי פירוק. כיוון שהוא עצמו לא פעל כדירקטור בענייני כספים, החשבונות אינם בידיעתו ואינם בשליטתו ועל התובעת לפנות בעניין זה אל הנתבעת 1 או אל המפרק שימונה לה.

אשר למערכת היחסים בין הנתבע 3 לבין הנתבע 2, ציין הנתבע 3 בדבריו כי הנתבע 2 הוליך אף אותו שולל והוא סבור שיש לנתק בין חיובים שיש להטיל על הנתבע 2, מכוח התנהלותו האישית, לבין הנתבע 3, אותו אין לחייב במאומה.

מערכת היחסים בין התובעות מצד אחד, ובין הנתבעת 1 מצד שני, אכן הגיעה לסיומה זה מכבר. גם אם לא נראה את ההודעה שנשלחה ע"י המייצגת דאז, עו"ד בן דוד, כמכתב ביטול פורמאלי, הרי ההתנהלות בשטח מוכיחה כי דרכיהן של החברות נפרדו וכי מאז חורף 2009 עבד כל צד בנפרד, כאשר הסכם המייסדים מיום 2.9.07 לא כובד ולא יושם כלל. נזקי התובעות הנטענים צומצמו במידה רבה על ידיהן, כאשר התביעה עודכנה עד כדי מחצית, בין השאר משום שהתובעות היו מודעות לכך שהסכם המייסדים אינו רלוונטי, וגם הן לא פעלו לפיו.

השאלה אותה יש לבחון עתה היא נזקי התובעות, כתוצאה מההתנהלות ההיסטורית עד חורף 2009, ומידת אחריותו האישית של הנתבע שנותר, הנתבע 3, לנזקים אלו.

טענות התובעות לנזקים מפורטות היטב בכתבי טענותיהן ובתצהירים שהוגשו מטעמן. טענות התובעות נסמכות על רכישת רישיונות ועל עלויות שילוח.

הנתבע 3, כאמור, טוען כי לא חתם על ערבות אישית להתחייבויותיה של הנתבעת 1 כלפי התובעות או מי מהן, וגם התנהלותו האישית כדירקטור לא היתה כלל במישור הכספי אלא במישור העיצובי גרידא.

עיינתי בפרוטוקולים של הישיבות שקוימו בין בעלי המניות, ואני רואה כי הנתבע 3 נטל בהן חלק, גם אם לא פעיל כחלקם של אחרים, ראו למשל נספח ז' לתצהירי התובעות.

כמו כן, יש לקחת בחשבון כי התובעות המשיכו לפעול ולהקטין את נזקיהן, ואף קיבלו תשלומים מאת הנתבעים.

לאחר שאני שוקלת את מעמדו של הנתבע 3 בסוגיה ספציפית זו, אני מוצאת כי את אחריותו האישית הנטענת כדירקטור יש להוכיח. התובעות לא הציגו בפני כתב ערבות אישית, ולמעשה גרסתן כי הנתבע 3 אחראי אישית, צומחת אך ורק ממעמדו כדירקטור ומהטענה כי הנתבעת 1 מתקדמת לקראת חדלות פירעון, ולכן יש להשית עליו אחריות אישית.

אשר לאחריות אישית של דירקטור, אכן הפסיקה קובעת כי בנסיבות מסוימות, יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב דירקטור בחובות חברה. גם חוק החברות תשנ"ט - 1999 משמש תשתית להשתת אחריות אישית על דירקטור. בענייננו, מסיכומיו של הנתבע 3 אישית בפני, שוכנעתי כי הוא הולך שולל על ידי גורמים אחרים. הנתבע 3 הפנה אצבע מאשימה אל הנתבע 2, שכלל לא טרח להתייצב לישיבת היום. בנסיבות אלה, כאשר טענותיהן של התובעות כלפי הנתבע 3 הן כוללניות ביותר ונסמכות אך ורק על מעמדו כדירקטור ללא חבות אישית, ומנגד קיימת טענתו של הנתבע 3 כי לא הוא, אלא הנתבע 2 בלבד, היה המוציא והמביא בכל ענייניה של הנתבעת 1, גם במערכת היחסים עם התובעות; אני קובעת כי לא הונחה תשתית מספקת לחיובו האישית ופוטרת אותו מאחריות משפטית.

אינני רואה לנכון לזכות את הנתבע 3 בהוצאות משפט, אף על פי שהתביעה נגדו נדחתה, משום שהדחייה נעשתה על חוט השערה ובשים לב לכך שאדם המוסיף את שמו ואת חתימתו כדירקטור אמור להתנהל ביתר זהירות ולא להלך כסומא אחר דירקטורים אחרים.

סיכום דיון